פסק-דין בתיק ע"א 1744/05

השופט ר' סוקול:

1.         ערעור על פסק דינה של כב' השופטת שרון-נתנאל מיום 28.8.2005 בתיק אזרחי 28991/01 לפיו נדחתה תביעת המערערים לפיצויים על מותו של המנוח גרשון להב ז"ל (להלן: "המנוח") לאחר מחלה קשה בה לקה בגין תנאי עבודתו כמנהל עבודה בשירות המשיבה.

2.         המנוח עבד במשך שנים רבות אצל הנתבעת במהלכן נחשף לחומרים מסוכנים ובהם אזבסט. בחודש נובמבר 1996 התגלה כי התובע סובל ממחלת הסרטן, וביום 15.4.2002 נפטר המנוח עקב מחלתו.

            המנוח הגיש תביעה לבית משפט השלום כבר ביום 31.12.2001 לקבלת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. בטרם הסתיים הדיון הלך המנוח לעולמו, וכתב התביעה תוקן כך שבמקומו של המנוח באו עיזבונו ואשתו - הם המערערים.

3.         המשיבה הודתה באחריות והכירה בחבותה לפצות את עיזבון המנוח ותלויו. על כן הדיון התמקד אך ורק בשיעור הפיצויים המגיעים למערערים.

4.         בית המשפט קמא, בפסק דינו המפורט, בחן את היקפו של הנזק וקבע כי תביעת העיזבון מגעת לסכום של 2,461,825 ש"ח, וכי תביעת התלויים עולה לסכום של 1,304,076 ש"ח. בית המשפט קבע כי המערערים זכאים לסכום הגדול מבין שני אלה, היינו לסכום של 2,461,825 ש"ח

עוד קבעה הערכאה הראשונה כי מסכום הפיצוי יש לנכות את התשלומים שקיבלו ויקבלו המנוח והמערערים בגין הפרשי פיצויי פרישה, היוון פנסיה, הפרש בין קצבת הנכות לשכר ששולם מגילוי המחלה ועד הפטירה, מענק פטירה ותגמולי המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט מצא כי הניכויים הינם בסכום של 3,101,352 ש"ח. לאור זאת קבע כי התביעה נבלעת, ועל כן הורה על  דחיית התביעה, תוך חיוב המערערים בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח ומע"מ.

5.         פסק הדין ניתן בערכאה הראשונה לאחר פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת אטינגר (ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, מיום 15.3.2004, להלן: "פרשת אטינגר"), ולפני שנקבעו ההלכות הנוספות שדנו בדרך חישוב הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות בשנים האבודות; ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 199, וע"א 4431/05 המגן" - חברה לביטוח בע"מ נ' צרור, תק-על 2006(3), 2260.

6.         הערעור מתמקד בשתי טענות: האחת - כי לא היה מקום לנכות את כל תגמולי המוסד לביטוח לאומי; השנייה - כי היה מקום לקבוע בחלק מראשי הנזק פיצויים בסכומים גבוהים מאלה שנקבעו בפסק הדין, כך שהתביעה אינה נבלעת ויש לזכות את המערערת ביתרה.

7.         הנתונים שעמדו בפני הערכאה הראשונה פורטו בפסק הדין: המנוח, יליד 22.2.1949, חלה בנובמבר 1996. לאחר כחמש וחצי שנים, ביום 15.4.2002, נפטר מחמת מחלתו. הוא השאיר אחריו את אלמנתו ילידת 1952, ושלושה ילדים בגירים: עמית - יליד 1973; עינת - ילידת 1977 וכן ענבל - ילידת 1981.

            התביעה הוגשה לערכאה הראשונה, בתחילה בשמו של המנוח, בעודו בחיים כתובע מס' 1  ובשם אשתו היא התובעת מס' 2. לאחר פטירתו תוקן כתב התביעה כך שבמקום המנוח בא עיזבונו. ילדי המנוח לא היו צד לתביעה, ולתיק הערכאה הראשונה הוגשו שני ייפויי כוח שהרשו לב"כ המערערים לפעול בשם שני התובעים; האחד בחתימת ידו של המנוח והשני בחתימת ידה של האלמנה. כל שצוין לגבי הילדים בסיכומים הוא כי חלקם "עשויים להיות זכאים לתבוע (כ)תלויים" בגין עזרה בלימודים ובדיור, בסכום כולל, לגבי שלושתם, בסך של 300,000 ש"ח.

8.         לבית המשפט קמא לא הוגשו מסמכים כלשהם ביחס לירושת המנוח או לזהות יורשיו. אנו סברנו, במהלך שמיעת הערעור, כי "לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים נדרשים אנו לדעת את דין הירושה לגבי המנוח" (ר' החלטה מיום 20.6.2006), וביקשנו לקבל מן המערערים את צו הירושה שניתן לגבי המנוח. בעקבות זאת הוגשה לנו צוואת המנוח מיום 23.01.2000, שקוימה על-ידי הרשם לענייני ירושה בחיפה ביום 19.8.2002, בתיק מס' 14277.

            בסעיף 2 לצוואה הורה המנוח כי הוא "מצווה ונותן בזה, מהיום משעה אחת לקודם פטירתי מן  העולם את רכושי ונכסיי דניידי ודלא ניידי, וכל המטלטלין, כסף מזומן, כלי כסף וזהב [...] זכויות מכל סוג שהוא [...] בין אלה הקיימים בהווה ובין אלה שיהיו לי בעתיד [...] לאשתי [...] בלבד." בסעיף 3 לצוואה נקבע כי אם האישה - המערערת מס' 2 - תלך לעולמה לפני המנוח, יירשו אותו ילדיו בחלקים שווים.

9.         ילדיו הבגירים של המנוח לא היו תלויים בו במועד הפטירה. כמו כן הם אינם נמנים עם יורשיו. לפיכך ברי כי הילדים אינם זכאים לפיצויים כתלויים במנוח, ואף אינם זכאים לפיצויים כיורשים.

10.        בא כוח המערערים טען בפנינו כי המנוח לא התייחס בצוואתו לסכומי הפיצויים הצפויים בגין מחלתו, ועל כן לא חל על פיצויים אלו דין הצוואה. לטענתו, חלות על הפיצויים הוראות הירושה על-פי דין, ועל כן זכאית המנוחה למחצית מהפיצוי לעיזבון, ואילו הילדים זכאים למחצית השנייה. מכאן טוען הוא כי לא היה מקום לנכות את מלוא תגמולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים המגיעים לעיזבון, שהרי הזכות לתגמולים הינה של האישה בלבד. לשיטתו, אין לנכות תגמולים מחלקם של הילדים (מחצית) בעיזבון.

11.        טענה זו דינה להידחות. המנוח ציוה את כל רכושו וכל נכסיו, "בין הקיימים בהווה ובין שיהיו לי בעתיד" לאשתו. מכאן ברי כי האישה יורשת גם את כל זכויותיו לפיצוי מהמשיבה. ניסיונו של בא כוח המערערים להבחין בין כלל הנכסים לבין הזכות לפיצוי הינו מלאכותי ומנוגד לכוונת המצווה, ועל כן יש לדחותו.

 12.       בית המשפט קמא קבע את נזקי העיזבון על-פי שישה ראשי נזק: כאב וסבל בסכום של 742,515 ש"ח; קיצור תוחלת חיים בסך של 453,392 ש"ח; הפסד "ידת  חסכון" בשנים האבודות סך של 770,466 ש"ח; עבור עזרת צד ג' וסיעוד סך של 148,500 ש"ח; בגין הפסד הפנסיה סך של 121,998 ש"ח; ובגין פדיון ימי מחלה סך של 224,954 ש"ח. סך הכול - סכום של 2,461,825 ש"ח.

            את תביעת התלויים העריך בית המשפט קמא לפי ראשי נזק אלה: אבדן תלות - 1,097,078 ש"ח; הפסד פנסיה - 121,988 ש"ח; אבדן שירותי בעל - 60,000 ש"ח; וכן הוצאות קבורה ומצבה בסכום של 25,000 ש"ח. סך הכול, כאמור, 1,304,076 ש"ח.

13.        כידוע, הלכה היא, שאין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בהערכת הנזק של הערכאה הדיונית ולא ימיר את הערכתה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337, 345; ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25; ע"א 517/84, 778/83 סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, 631; ע"א 634/88 עטיה נ' זגורי, פ"ד מה(1) 99, 102; ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 907). גם במקרה זה אין מקום להתערב בקביעות בית המשפט לגבי פריטי הנזק השונים והערכותיו, אולם יש להתערב בדרך החישוב שבה בחר בית המשפט ולשנות את הפיצוי המגיע למערערים בגין "אבדן ההשתכרות" בשנים האבודות, בגין אבדן שירותי בן זוג ובגין הוצאות אבל ומצבה. בטרם אפרט את החישוב, מצאתי לנכון להעיר מספר הערות מקדימות.